<h1>סמ"ג לאוין סימנים ק"מ—קמ"א</h1>
<h2>דף יא.</h2>
בהמה ששחטו ונמצאה טריפה מעשה היה והתיר רבינו שמואל כל הגבינות שעש(א)ו ממנה כל השנה מטעם שנעמידנה על חזקתה והשתא היא דנטרפה, ואם תאמר אם כן בפרק ראשון דחולין שאומר מניין שהולכין אחר הרוב ולמד מפרה אדומה ומעדים זוממין כמו שאומר שם ומקשה [ו]דילמא טריפה נינהו אלא לאו משום דאזלינן בתר רובא, ומה הוכחה עושה שהרי אין לומר שהם טריפה שיש לי לומר העמיד[ם] על חזקתם שלא נולדו טריפה למאן דאמר טריפה אינה חיה, ויש לומר שמקשה למאן דאמר טריפה חיה. ואומר מורי בשם זקני רבינו חיים דכיון שלא נתבררה אותה חזקה מעולם אין לסמוך עליה (עי' תד"ה אתיא וסה"ת סי' ע"ג). והרב רבי יוסף איש ירושלם פירש שכל זמן שלא הוכחנו שהולכין אחר הרוב אין חזקה זו שאמרנו כלום כיון שלא נתבררה מעולם אבל למסקנא שהוכיח ממקום אחר שהולכין אחר הרוב הרוב עושה חזקה מבוררת הלכך הגבינים מותרים, וכן התירם רב יהודאי גאון בהלכות אותו ואת בנו (דף קל"ה ב'), אלא במקום שנודע שקודם שנשחטה היתה טריפה כמו ביתרת שלא בדרא דאוני וכיוצא בזה שהוא טרפות הבא מן הבטן אז [כל] הגבינים אסורין (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף צה.</h2>
תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה לקח ספיקו אסור (חולין צ"ה א') שכל איסור הקבוע בין היתר נדון כמחצה על מחצה. ושני ענייני קבוע הן הקבוע הזה שהאיסור מבורר מקומו מן התורה, ויש עוד קבוע מדברי סופרים, איסור והיתר המעורבים יחד כגון שור הנסקל שנתערב מחיים עם שאר שוורים וחטאת המתה שנתערב[ה] עם שאר חטאות שמן התורה בטלה ברוב ואמרינן בזבחים בפרק התערובת (ע"ג א') שבעלי חיים חשובין ואינן בטילין וקורהו לשם קבוע (ע"ש תד"ה ספקו, ופסחים ט' ב' תד"ה היינו), וכן כל דבר שיש לו מתירין כגון ביצה שנולד[ה] ביום טוב שיש לה היתר אחר יום טוב שאומרים חכמים (ביצה ג' ב') שאפילו באלף כמותה אינה בטילה וכן תניא בפרק הנודר מן הירק (נדרים נ"ח א') כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש לא נתנו בו חכמים שיעור וגרסינן בירושלמי דנדרים (פ"ו ה"ד) בד"א במינו אבל שלא במינו בנותן טעם, ובסוף ביצה (ל"ט א') שאומר לעניין תחומים שמים ומלח אינן בטלין בעיסה מפני שיש להם מתירין לשם המים והמלח שהעיסה נעשית מהן נחשבין מן העיסה (תד"ה משום), וכן יין נסך (ע"ז ע"ד א') וחתיכה הראויה להתכבד (חולין ק' א') ובריה שלימה (שם) ודבר שבמניין בעודו שלם (ערלה פ"ג מ"ז—ח') כל אלה אינן בטלין וחשובין קבוע מדרבנן. וכן כתב מורי בשם ר"י שמפורש בירושלמי דמסכת שביעית פרק שלשה ארצות (ה"ג) דקתני התם זה הכלל שהיה רבי שמעון אומר משום רבי יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו לו חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם ודבר שאין לו מתירין בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם, והגירסא כך היא נכונה מדפריך עלה דהא מילתא בירושלמי, והרי שביעית דאין לה מתירין ולא נתנו לה חכמים שיעור דתנן במסכת שביעית (פ"ז מ"ז) דשביעית אסורה בכל שהו במינו ושלא במינו בנותן טעם (עי' ר"ש שביעית פ"ו מ"ג).
ודין שנים קבועין הללו חלוקין שהרי בקבוע דתשע חנויות שהוא מן התורה אם פירש ממקום הקביעות שלא בפנינו מותר מטעם שסברא היא שכל הפורש מן הרוב פורש, שאם פירש בפנינו לא הפסיד קביעותו כמו שמוכיח בפרק קמא דפסחים (ט' ב') ואין לגזור שמא יקח מן הקבוע מאחר שהקבוע ניכר (ויודע) [וידוע] האיסור היכן הוא, אבל בקבוע שהוא מדברי סופרים מאחר שמן התורה בטל ברוב אף הפורש אסור שאם היינו מתירין הפורש יבא להתיר הקבוע כמו שאומר בפרק התערובות (זבחים ע"ג ב') על אותה שכתבתי למעלה, כך פירש רבינו יצחק (פסחים ט' ב' תד"ה היינו ע"ש), ורבינו יעקב היה מחלק דווקא בקדשים יש להחמיר בפורש כמו שאומר בפרק התערובת (זבחים ע"ג ב') אבל לא בחולין, וכשנכנס זאב לעדר ודרס בהם שנים או שלשה היה מתיר הפורש מפני שיש לו לומר [ש]מן הרוב פירש, ואין נראה לרבינו יצחק בן אחותו אלא כמו שאמרנו (חולין צ"ה א' תד"ה הכא).
<h2>דף צה:</h2>
כל [אותן] רבותינו שבצרפת הקדמונים (חולין צ"ה ב' רש"י ד"ה רב הונא, ב"מ כ"ד ב' תד"ה אתא) שוין שאין הלכה כרב שאומר בפרק גיד הנשה בשר [כיון] שנתעלם מן העין אסור שמא נתחלף בבשר אסור, שהרי כמה משניות (חלקו) [חלוקות] עליו שמביא שם בגמרא והוא מתרצם בתרוצים דחוקין ואין לסמוך עליהם, ועוד לשון התלמוד [ש]שואל ורב היכי אכיל בשרא ומשיב בצרורה וחתומה ואין שואל היאך אנו אוכלים בשר לפי שאין אנו תופסין הלכה כמותו, ומסיק שם לעניין בשר שאבדה דבין בסימן בין בטביעות עין מותרת.
<h2>דף צז:</h2>
בפרק גיד הנשה מפרש [ש]אף על פי שבשאר איסורין צריך שיהא ששים של היתר לבטל האיסור ואין האיסור ממניין ששים, הכחל שנתבשל בקדירה עם בשר, הואיל וכחל מין היתר הוא (רש"י), וגם חלב הנבלע בו אינו אסור מן התורה כי חלב שחוטה מדברי סופרים (ע"פ רמב"ם מאכ"א פט"ו הל' י"ח), שיעורו בששים וכחל מן המניין, אפס אין להתיר על ידי ביטול זה כי אם הקדירה והתבשיל אבל הכחל עצמו אסור, לפי שעד שלא נצטמק נתנה הקדירה טעם בכחל (רש"י ד"ה כיון) ונבלע טעם הבשר והחלב בגומות שבכחל ולא יסחט משם האיסור לעולם לפי שעשוי גומות גומות. ואם הכחל הזה נפל אחר כך לקדירה אחרת אוסר אותה אע"פ שיש לו לתלות להקל [ש]כל מה שסופו לפלוט יצא בקדירה ראשונה כמו שאנו מקילין בו לעניין ששים מטעם שאמרנו (תד"ה אלא ע"ש) מכל מקום הואיל ואסרוהו חכמים עשאוהו כחתיכה נבילה לעניין לאסור קדירה אחרת, וששים שאנו משערין בכחל זהו ששים כמות כולו לפי שכמה פעמים בלע ופלט ואין לעמוד על הדבר כמה איסור יצא ממנו עד כאן שיטת התלמוד.
וכן הדין אם הכניסו כף חולבת בתוך קדירה של בשר רותחת או להפך שבכל מה שנכנס מן הכף בקדירה יש לשער שאין לעמוד על הדבר כמה איסור יצא ממנה, אבל מה שלא נכנס בקדירה אין צריך לבטל אפילו היא של מתכת שכשחם מקצתו חם כולו כדאיתא בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ד א') מכל מקום אינו מוליך בליעתו בכולו. והרי יש לך כאן חמשה דינין. הראשון. כף חולבת בת יומא בקדירה של בשר אם יש ששים ממה שתחב מן הכף בקדירה, הקדירה והתבשיל מותרין והכף אסורה מפני שבלועה הוא מבשר ומחלב (בחלב) ואם אין ששים הכל אסור (סה"ת סי' מ"ט). והכלים הללו שאסרנו מותר לתת לתוכן צונן ופירות אף על פי שבלועים מאיסור הנאה שהרי החבית הבלועה מיין נסך אמרינן בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ג ב') שמותר לתת לתוכה שכר, אף על פי שחרס הדרייני שהוא שברי חרסים חדשים הבלועין מיין נסך ואומר שם (ל"ב א') שאסור לסמוך בו כרעי המטה זהו לפי שרוצה בקיומו מפני היין הבלוע בו (ע"פ סה"ת סי' נ"ה) שמפליטין אותו במים ע"י שרייה. הדין השני. כשאין הכף בת יומא הכל מותר הקדירה והתבשיל ואפילו אין [בו] ששים לבטל אבל הכף מ"מ אסורה שהרי בלועה מטעם בשר לכך אסור לתוחבה בקדירה של חלב ואוסרתה ואף בדיעבד בתוך מעת לעת, וגם בקדירה של בשר אסור לתוחבה לכתחילה, שיש בה איסור אף על פי שאינה בת יומא שגזרו חכמים פן יבא להקל בבת יומא, ואין סברא לומר שנגעלה כשנתחבה בקדירה של בשר ופלטה החלב (ע"פ סה"ת סי' מ"ט). הדין השלישי. שצריך החכם לחקור ולדרוש אם משנתחבה הכף בקדירה נתנו מים בקדירה דאין מצטרף לששים המים ששמו אחר כך (ע"פ סה"ת סי' ע"ד). הדין הרביעי. אם נשפכו המים שבקדירה והדבר עומד בספק אם היה ששים אם לאו, לדברי רבינו שלמה שאומר (חולין צ"ח ב' ד"ה לטעם) טעם כעיקר מדברי סופרים דנין בספיקה זו להקל, ולדברי רבינו יעקב שאומר (שם תד"ה רבא) טעם כעיקר מן התורה דנין בספיקה זו להחמיר. אפס אדם שאינו בקי לשער זה אינו קרוי ספיקה (ע"פ סה"ת סי' מ"ט ע"ש). הדין החמישי. כתוב בספר התרומה (סי' ע"ה והובא בע"ז ע"ו א' תד"ה בת), כשהחכם בא להתיר תבשיל המבושל בכלי אוסר על ידי שהקדירה אינה בת יומא או פעמים שכבר עבר שבוע, צריך לחקור אם בכלי הוחמו בו מים בתוך מעת לעת שעשו בו האיסור, שכך שוין המים לבדם כמו האיסור עצמו שכל המים נעשו נבילה מאחר שלא היה בהן ששים לבטל פליטת האיסור שבכל הקדירה יש לשער וחזרו ונבלעו, אמנם אם לא נשתמש בתוך הקדירה כי אם דבר היתר כגון בשר היתר ואחר מעת לעת בשלו בו חלב ובנתים נתנו מים חמין בקדירה (זה) אין החמין אוסרים הקדירה להחשיבה לחלב הבא אחרי כן כבת יומא.
<h2>דף צח.</h2>
ביצה שיש בה אפרוח או דם על הקשר של חלמון, בששים והיא אסורה בששים ואחד והיא מותרת כך המסקנא בפרק גיד הנשה (חולין צ"ח א' ותד"ה בביצת). במה דברים אמורין בזמן שמכירה אבל אם אין מכירה אינה בטילה, אם הלכה כאותו תנא האומר בתחלת מסכת ביצה (ג' ב') שכל דבר שמונין אותו בשום פעם אינו בטל וכך פוסק בספר התרומה (סי' נ'). אבל רבינו יצחק ברבי אברהם אומר שהלכה כרבי יוחנן האומר בפרק הערל (יבמות פ"א א') ובפרק התערובת (זבחים ע"ב ב') את שדרכו לימנות שנינו שאינו בטל, כלומר אין דבר חשוב שבמניין אלא דבר המיוחד למניין לעולם ולא דבר שפעמים מונין אותו ופעמים אין מונין אותו, וביצים לפעמים מוכרין [אותן] סל מלא באומד, ומתוך כך התיר קורקבן של תרנגולת נבילה שנתערבה בקורקבנין כשרין ואומר שבטל ברוב (ואומר) שאין זה דבר שבמניין, וגם אין לאסור הקורקבן מכח דבר הראוי להתכבד [בפני אורחים] שאינו בטל (חולין ק' א'), שאין הקורקבן ראוי להתכבד דאמרינן במסכת נדרים (נ"ד ב') קרבים לא בני מיכל נינהו ואוכליהון לאו בר אינש, ובפרק ראשון דביצה (ז' א') גרסינן מידי דהוה אקורקבנין ובני מעיים אף על גב דבישרא נינהו כיון דאיכא אינשא דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי כו'. ורבינו משה פסק (מאכ"א פט"ז הל' ג' ומ"מ) שאין הלכה לא כרבי יוחנן ולא כריש לקיש, כי שניהם אליבא דרבי מאיר נחלקו בתחלת מסכת ביצה (ג' ב'), אלא הלכה כחכמים שחולקין עליו ואומרים שאף דבר שדרכו למנות בטל ושבעה דברים הן בלבד שאינן בטלים אגוזי פרך ורימוני באדן כו'.
<h2>דף צט:</h2>
אמר רב (חולין ק"ח א') איפשר לסוחטו אסור, ומקשה הספר והא איתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור חלב מותר, פירוש שיש ששים בחלב לבטל טעם הבשר ואין ששים בבשר לבטל טעם החלב, ואם איתא שרב סובר איפשר לסוחטו אסור למה החלב מותר והלא [ה]חלב נבילה הוא, פירוש [ש]מעט החלב הנבלע בבשר ונאסר באותה שעה וכשחוזר ונסחט מן הבשר ונפלט לחוץ עם שאר החלב הוא אסור ואוסר כל החלב שביורה שהרי רב סובר כרבי יהודה שאומר מין במינו [אינו] בטל, ומתרץ כגון שנפל לתוך יורה של חלב רותח[ת] דמיבלע בלע מיפלט לא פליט (ע"פ סה"ת סי' נ"ב דף ט"ז ב'), פירוש שמה שבולע השתא אינו פולט שכל זמן שאינו נח מרתיחותיו אינו פולט אבל מה שבלע קודם לכן הוא פולט, שהרי דבר הנראה לעינים [הוא] כשנותנים ירק בקדירה רותחת משתנה מראית המים ומוריק ובשר שמן נימוח בתוכה ונראית השמנונית על הרוטב ומעשים בכל יום (כ)שמגעילים כלי בתוך יורה רותחת לפי שפולט בה בטוב האיסור שבלעו קודם לכן, כך פי' רש"י ורבינו יעקב [בן בתו] (תד"ה שנפל). מזאת השמועה מוכיח רבינו שמואל ורבינו יעקב שלמעלה (ק' א') בעניין חתיכה נבילה שהרוטב הבלוע בה נעשית נבילה וכשחוזר ונסחט ונפלט לחוץ ברוטב אוסר כל הרוטב מפני שהיא מינו כעניין שאנו אומרים כאן גבי חלב וצריך עוד ששים בחתיכות היתר לבטל הרוטב הנבלע בחתיכ(ו)ת נבילה על ידי סלק את הרוטב מינו כמי שאינו וחתיכות שאינו מינו רבין עליו ומבטלין אותו, ואומר רבינו יצחק שחילוק גדול יש ביניהם, שהרי החלב הנפלט איסורו מחמת עצמו שבין הבשר ובין החלב גוף האיסור ושרשו אבל ברוטב הנבלע בנבילה שאין אסור אלא מחמת הנבילה אין להחמיר בו יותר ממה שאם היה כולו נבילה שהיה בטל בשאינו מינו ברוטב (ע"פ סה"ת סוף סי' נ"ב ותד"ה אמאי), ובספר התרומה (סי' נ"ג) פוסק מתוך כך שמלח הבלוע מדם כגון שיורי מליחת בשר ונתנוהו בקדירה או שמו בקדירה בשר מליח בלא הדחה בעוד המלח בלוע מן הדם עליו אם יש ששים כדי שיעור של מלח הכל מותר ואין צריך יותר אף על פי שהמלח נעשה נבילה וגם נותן טעם בקדירה ביותר מאלף הכל מותר לפי שהמלח אין לו כח לאסור יותר מאילו היה כולו דם שאין להחמיר בנאסר יותר מן האוסר ואין למלח הזה הנאסר מחמת בליעה דין מלח של הקדש ושל עבודה זרה שאוסר עד נתינת טעמו, שזהו יותר מאלף, מפני שאיסורו מחמת עצמו, ורבינו יצחק ברבי אברהם וגיסו [נ"א וגיסי] רבינו שמשון חולקין עליו בדבר ואומרים שמאחר שהמלח נימוח עם הדם כולו ומתערב בכל הקדירה ומוליך איסורו עמו יש לשער כאילו הדם כולו מלח, ומביאין ראיה ממה שאנו אומרים בפרק גיד הנשה (חולין צ"ט ב') ר' יהודה אומר רביעית ציר דגים טמאין צריך סאתים של ציר טהור לבטלו, ולמה צריך כל כך הלא אין החומץ והמלח שבציר אסור אלא מחמת שמנונית [של] דג טמא והשמנונית היה בטל בששים, אלא מאחר שהחומץ והמלח והשמנונית מתערבין יחד ומוליכים את האיסור עמהן יש לנו לשער כאילו השמנונית כולו חומץ ומלח, ודווקא בציר וכיוצא בו מתבטל טעמו אבל בקדירה של מים ובשר אין בטל החומץ והמלח אפילו באלף. ונחזור לתירוץ שביארנו למעלה שנפל לתוך יורה רותחת, שמקשה הספר סוף סוף כי נייח הדר פליט, פירוש כשנחה היורה מרתיחתה פולט הכזית [את ה]חלב שנבלע בה ואוסר כל חלב שביורה מפני שהוא מינו, ומתרץ כשקדם וסילק הכזית בשר בטרם תנוח היורה מרתיחתה, ומסקינן (ל"ת קל"ח דף מ"ט ד' בד"ו [הו' בחולין צ"ז א']) שאין הלכה כרבי יהודה שאומר מין במינו אינו בטל.
<h2>דף ק.</h2>
בריה ודבר שבמניין ודבר הראוי להתכבד שנתערבו ביבש כבר ביארנו דינם, אבל אם נתבשלו ברוטב עם כיוצא בהן אם יש ששים ברוטב לבטל החתיכה הגדולה שבקדירה [או הגיד הגדול שבקדירה] הרוטב מותר, שהרי מן הדין אף החתיכות מותרות רק מתוך שאין האיסור ניכר אנו מספקין בכל חתיכה וחתיכה שהיא של איסור.
שנינו בפרק גיד הנשה (חולין צ"ו ב') גיד הנשה שנתערב עם שאר הגידין כולן אסורין, ומקשה התלמוד (שם צ"ט ב') וליבטיל ברובה, פירוש שמין במינו בדבר יבש בטל ברוב אפילו מדברי סופרים לכל הפחות לשני בני אדם, אבל לאדם אחד שיאכל בודאי האיסור יש להחמיר (ע"פ תד"ה בריה ע"ש), ומשני שאני (ה)גיד דבריה הוא, וכן חתיכה של נבילה ושל דג טמא שנתערבה עם שאר חתיכות אינה בטילה ומקשה התלמוד (ק' א') וליבטיל ברובא ומתרץ שאני (ה)חתיכה הואיל וראויה להתכבד לפני האורחין, פירוש (ע"פ תד"ה שאני) אם תתבטל (יהא) [תהיה] ראויה להתכבד לפני האורחין אפילו ישראל[ים] ואין הטעם מפני שעד שלא נתערבו ראויה להתכבד לפני האורחין גוים שהרי חתיכת בשר בחלב שאסורה בהנאה ואין רשאי ליתנה לגוים שנינו בפרק אחרון של מסכת ע"ז (ע"ד א') שאינה בטילה ואין יכול להיות שם הטעם אלא מפני שאם תתבטל תהא ראויה להתכבד לפני האורחין אפילו ישראל, ומזה הטעם עצמו שנינו בפרק הערל (יבמות פ"א ב') בברייתא שחתיכת חטאת טהורה שנתערבה בחתיכות חולין שאינה בטילה אבל חתיכת חטאת טמאה שנתערבה עם שאר חתיכות של חטאת טהורה אומר לשם שהיא בטלה, שאין זה קרוי ראוי להתכבד כיון שאסורה לזרים ולנשים ואינה ראויה אלא לזכרי כהונה אפילו כש[נ]תבטל (ע"פ סה"ת סי' נ'), בד"א בבריה ודבר שבמניין ודבר הראוי להתכבד שאסורין מחמת עצמן אבל נאסרו מחמת בליעת איסור אין זה הדין עליהם ובטלין ברוב, וחתיכת בשר בחלב חשובה כאיסורא מחמת עצמו הואיל וכל אחד בפני עצמו של היתר ובהתבשלם יחד נאסרין (ע"פ סה"ת שם).
פירש הרב רבי אפרים [הגדול] מריגנשבו"רק (תד"ה בשקדם וסה"ת סי' נ"ב) שמה שאנו אומרים חתיכה עצמה נעשית נבילה וצריך ששים לבטל כל החתיכה ואין די בששים לבטל הבליעה כמו שמוכיח בגמרא (ק"ח ב') על טיפת חלב שנפלה על החתיכה שחכמים [ש]אומרים עד (שיתן) [שתתן] טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות שהם סוברים איפשר לסוחטו אסור ומין במינו בטל, שיהיה פירוש דבריהם עד שתתן החתיכה טעם ולא הטיפה, בד"א בבשר בחלב שכל אחד לבדו [היתה] היתר וכשנתערבו [בו] נאסרו [ו]כל (החתיכות) [החתיכה] גוף האיסור ושרשו שאם אכל חצי זית מן הבשר וחצי זית מן החלב מצטרף ללקות עליו, אבל בשאר איסורין שאינו חייב עד שיאכל מן [ה]היתר כל כך שיהא בו כזית איסור בכדי אכילת פרס שאין ההיתר מצטרף לאיסור, ולכך אם נפלה אותה חתיכה אחר כך ברוטב לא יצטרך רק ששים לבטל האיסור הבלוע, ואף על פי שחתיכה לעולם אסורה כי הלכה היא שאיפשר לסוחטו אסור מכל מקום הרוטב ושאר החתיכות מותרים אם יש ששים מן האיסור הבלוע, ומביא ראיה מדאמר התם (צ"ח א') ההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא, ובכל התלמוד דיקולא הוא סל, והיה שם סל מלא חתיכות של בשר רותח ואומר שם שנשער הזית בכל הבשר שבסל, ואין אומר שם [ד]חתיכה עצמה שנפל החלב עליה נעשית נבילה שאין בה כדי לבטלה ותאסור שאר החתיכות. ואין ראיה משם כלל שאם נאמר שהחלב כחלב שאמרנו למעלה שאין מפעפע מחתיכה לחתיכה ביבש אם כן אותה חתיכה שנפל עליה החלב אסורה והשאר מותרות, ואם הוא מפעפע מחתיכה לחתיכה אם כן בדין הוא שכל החתיכות מסייעות לבטלן, ועוד הביא ראיות לדבריו ודחויות הן. לפיכך נראה דאין לעשות מעשה להקל כדבריו כי כל רבותינו הקדמונים חולקין עליו. ומקשה רבינו יצחק על פירושו מדאמר רב בפרק גיד הנשה חתיכה של נבילה ושל דג טמא כיון שנתנה טעם בחתיכה שאצלה פירוש דבר זה הוא כעין שביארנו למעלה שיש חתיכה של היתר כולה חוץ לרוטב ושוכבת חתיכה של נבילה עליה (ונותנת) [ונתנה] בה טעם ונעשית החתיכה של היתר נבילה שאין בה ששים לבטל הטעם ואחר כך ניער את הקדירה בכף ועירב הכל אוסרת כל החתיכות שבקדירה אפילו הם אלף, שסובר רב כרבי יהודה שאומר מין במינו אינו בטל, ומדקדק שם למה לי שתתן טעם בחתיכה של היתר הלא החתיכה של נבילה בתוך הקדירה של היתר שניער אותה ובכך יש די לאסור כל החתיכות, ואומר שם רבא מפני שהייתי אומר מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, פירוש מין במינו כגון נבילה ושחוטה ודבר אחר הוא רוטב סלק [את ה]חתיכות היתר כמי שאינו שאינו מבטל את האיסור ולא מוסיפו אלא סלקהו כמי שאינו בקדירה זו ונשארו הנבילה והרוטב ויש ברוטב כדי לבטל חתיכה אחת ואין בו כדי לבטל שתי חתיכות הילכך כשלא נתנה הנבילה טעם בחתיכה הנוגעת בה אין כאן אלא חתיכת הנבילה ובטלה ברוטב אבל כשנתנה טעם הרי יש כאן שתי חתיכות של איסור ואין ברוטב כדי לבטל שתיהם עד כאן שיטת ההלכה, ועתה קשה לפירוש הרב רבי אפרים כי לפירושו אפילו נתנה הנבילה טעם בחתיכה הנוגעת בה אין צריך לבטל (החתיכה) [בחתיכה] הבלועה כי אם שיעור הבליעה ואין צריך רוטב אלא כדי לבטל חתיכת הנבילה כמו שהיתה קודם שנתנה טעם, ומתרצים בדוחק ואין לי להאריך.
<h2>דף קד.</h2>
שנינו בפרק כל הבשר [כל הבשר] אסור לבשל בחלב מהם מדברי תורה [ו]מהם מדברי סופרים, לדברי רבי עקיבא שאומר חיה ועוף אינו מן התורה, ובשר דגים וחגבים מותרין לבשל בחלב.
<h2>דף קד:</h2>
ואסור להעלות בשר עם הגבינה על השלחן אפילו בשר עוף כדברי בית הילל (חולין ק"ד ב'), ומפרש שם באיזה שלחן אמרו בשלחן שאוכל עליו אבל שולחן שסודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש, וצורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה (שם ק"ז ב'), שאף על פי שצוננין הן יצטרך בהן הרחקה, רבן שמעון בן גמליאל אומר (שם) שני אכסנאים שנתארחו לפונדק אחד זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום זה בא בחתיכתו וזה בא בגבינתו אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין, מאחר שאין מכירין זה את זה, ולא אסרו אלא מעין תפיסה אחת, ופירש רבינו שלמה תפיסה אחת מעין כרך אחד, כלומר שמכירין זה את זה ואין שום דבר מפסיק ביניהן, ומנהג הוא [כן] להשים לחם או קנקן להפסיק בין אוכלי בשר לאוכלי גבינה, וכן מוכיח בעבודה זרה בפרק רבי ישמעאל (נ' א') בעניין אבני מרקוליס שקרוי תפיסה אחת שני אבנים ואין שום דבר גבוה מפסיק ביניהם וכשיש דבר גבוה מפסיק בנתים קרוי שתי תפיסות (תד"ה כעין).
<h2>דף קה.</h2>
אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, פירוש עד סעודה אחרת שכן היה נוהג מר עוקבא, ובשר שבין השינים נדון כבשר גמור שנאמר (במדבר י"א ל"ג) הבשר עודנו בין שיניהם, [אבל] אכל גבינה מותר לאכול בשר, פירוש אף באותה סעודה, רק שיעשה קנוח והדחה דתניא ששוין בית שמאי ובית הילל שמדיח והוא הדין למקנח, ומפרש ר"ח ורבינו שלמה שרוצה לומר שצריך שניהם הדחה וקינוח (תד"ה מקנח), ומנהגו של רבינו יצחק ברבי אברהם לאחר שאכל גבינה היה עושה הדחה לידיו ולפיו ומשים אצבעותיו לתוך פיו כדי לבדוק יפה שלא ישאר שום דבר בפיו ואחר כך עושה קנוח בפת, ומסקנא פוסק שם בפרק כל הבשר שבכל דבר יכולין לקנח לבד מקמח ותמרים וירקות, אבל מורי רבינו יהודה כתב שהיה נוהג ר"י ב"ר שמואל ששורה פת במים או ביין ואוכל[ו] שעולה בשביל שניהן קנוח והדחת (הפת) [הפה] או כשאכל דבר שמקנחין בו ושתה מים או יין אחר כך. רב יצחק בנו של רב משרשיא (ק"ד ב') נתארח בבית רב אשי והביאו לו גבינה ואכל [ו]הביאו לו בשר ואכל ולא נטל ידיו אמר[ו] לו והתני אגרא עוף וגבינה נאכלים באפיקורן, כלומר דרך הפקר (רש"י), בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים אבל בשר וגבינה לא, פירוש אבל בשר וגבינה צריך קינוח הפה ונטילת ידים, ואינו מדבר באוכל בשר ואחר כך גבינה שבזה לא יהא די בקינוח והדחה ואין מותר לאכול גבינה עד סעודה אחרת אלא ודאי בגבינה ואחר כך בשר מדבר ולפי שתפש אגרא עוף בדבריו תחילה תפס גם כאן בשר תחילה (ע"פ תד"ה עוף), והשיב להם רב(י) יצחק כי הדברים שאמרתם שצריך נטילת ידים זהו בלילה אבל ביום, שיש אורה גדולה, הרי אני רואה שאין שום דבר נדבק בידי, ומכל מקום הדחת הפה וקנוח בפת עושה. ורבינו יעקב מפרש וכן בה"ג (שם בתו' ע"ש), אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, פירוש עד שיעשה קנוח הפה ונטילת ידים, ומר עוקבא שהיה נוהג שלא היה אוכל גבינה עד סעודה אחרת מחמיר על עצמו היה, אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא קינוח הפה שהרי גבינה אין נדבקת בין השינים וגם בלא נטילת ידים ביום אבל בלילה צריך נטילת ידים, ומקשה כך לרב יצחק עוף וגבינה דווקא אבל בשר וגבינה לא [ש]אף על פי שאין צריך לגבינה ואחר כך בשר (ב)קינוח הפה לכל הפחות צריך נטילת ידים, והעולם נהגו כשאכלו בשר אפילו בשר עוף שלא לאכול גבינה עד סעודה אחרת (תו' שם). ומפרש רבנו יצחק (ק"ה א' תד"ה לסעודתא) שאינו מדבר בסעודה שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית אלא אפילו אם סילק מיד ובירך מותר שלא חלקו חכמים, ורבינו משה כתב (מאכ"א פ"ט הל' כ"ח) שצריך שש שעות בין סעודה לסעודה. ומפרש רבינו יעקב טעם דברי אגרא לפי שעוף אינו נדבק בידים ובשינים ובחנכיים. ויש לפרש עוד דבריו לפי שסובר בשר עוף בחלב מדברי סופרים שסובר כרבי עקיבא שאומר שם (ק"ד א') חיה ועוף אינו מן התורה, ותפש עוף בדבריו לפי שמצוי יותר מחיה, ומתוך זה הפירוש מתיישב מה שלא נהגו העולם כמותו כי יכולין לסבור שבשר עוף בחלב אסור מן התורה (ע"פ תו' ק"ד ב' ד"ה עוף), מדמחמירין בית הילל כל כך שאוסרין אפילו להעלותן עם הגבינה על השולחן פן יבא לאוכלן באילפס רותח עם הגבינה. וגרסינן בירושלמי דפרק אלו דברים בפסחים (ה"ד) אמר רבי יוסי הדא אמרה הדא דאכל חוביץ ובעי למיכל קופר צריך למבעריה פתיתין, פירוש מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך ל(מ)בער מעל השלחן שיורי הפת שנאכל עם הגבינה.
<h2>דף קה:</h2>
גרסינן בפרק כל הבשר מים שבאמצע סעודה רשות היא אותה הנטילה, אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, מפרש רבינו יעקב (תד"ה לא) כי בין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה שאין הבשר בעין ולא הגבינה בעין ואין שם אלא הטעם, אבל בין תבשיל לגבינה חובה, פירוש (מן) [בין] תבשיל של בשר לגבינה של אחריו חובה.
<h2>דף קח.</h2>
שנינו בפרק כל הבשר (חולין ק"ח א') טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר אם יש בנותן טעם באותה חתיכה אסור ניער את הקדירה אם יש בנותן טעם בקדירה אסור עד כאן המשנה. לדברי רבי חנינא ורבי יוחנן שאומר אפשר לסוחטו אסור כיצד חתיכת בשר שנאסרה מחמת טיפת חלב או דבר אחר ונעשית נבילה ואחר כך נתן אותה חתיכה בתוך הקדירה שיש בה הרבה חתיכות בשר והאיסור נסחט ממנה ואוסר החתיכות שבקדירה עד ששים ואם יש ששים חתיכות של היתר לבטל אותה חתיכה אף על פי שהאיסור נסחט ממנה ונתבטל בשאר חתיכות אמר רבי יוחנן שאותה חתיכה לעולם אסורה, והלכה כמותו לגבי שמואל וריש לקיש שאומרים מותרת, ולפי עניין זה כך פירוש המשנה, טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר ואין ששים באותה חתיכה לבטל הטיפה נאסרת החתיכה ונעשית נבלה לפי שיש בה נתינת טעם של חלב ואם אחר כך ניע(ו)ר את הקדירה בכף ועל ידי כן נכנסה החתיכה בתוך הרוטב אז צריך ששים בקדירה לבטל החתיכה שנאסרה (ע"פ סה"ת סי' נ"א ע"ש), ומכל מקום אותה חתיכה אסורה עולמית, ואם מיד שנפלה הטיפה ניע(ו)ר הקדירה אין צריך כי אם ששים בקדירה לבטל הטיפה. מתוך פירוש רבינו שלמה שפירש בגמרא (ק"ח ב' ד"ה ניער) מוכיח שרוצה לומר שאפילו החתיכה בתוך הרוטב כשנפלה טיפת חלב עליה אם לא ניער וכיסה אין מסייע הרוטב לבטל טעם הטיפה אבל כשניער את הקדירה מוליך הוא את הטיפה בכל הקדירה ומסייע כל מה שבתוכה לבטל הטיפה וכן כשכסה הקדירות עולות הרתיחות משוליה לפיה, אפס נראה לפרש שאם החתיכה שנפל עליה האיסור מקצתה בתוך הרוטב מתערב הטעם בכל מה שבקדירה ואפילו לא ניער ולא כיסה וכל מה שבקדירה מסייע לבטל טעם האיסור, ומשנתינו מדברת כגון שיש חתיכה אחת לגמרי חוץ לרוטב ומונחת עם שאר חתיכות שמקצתן בתוך הרוטב ומקצתן חוץ לרוטב ונפלה הטיפה על אותה חתיכה שכולה חוץ לרוטב (ואין) [דאין] מתפשט טעם החלב ויוצא לחוץ מן החתיכה ואין מפעפע מחתיכה לחתיכה אלא אם כן ניער וכיסה, ולפירוש זה היה יכול לחלק בלא ניער וכיסה ולשנות [ו]אם היתה חתיכה בתוך הרוטב אם יש נותן טעם בקדירה, אלא שונה ניער מפני שדבר פשוט הוא שבכל עניין שתהא אותה חתיכה מונחת שנפלה עליה הטיפה מצטרף כל מה שיש בקדירה לבטל החתיכה עם הטיפה (חולין צ"ו ב' תד"ה אם), ואם לא ניער את הקדירה, וסילק את החתיכה שנעשית נבילה, אינה נאסרת אפילו אותה חתיכה שהיתה נוגעת בה ובעניין זה אומר התלמוד בגמרא (ק"ח ב') שכשלא ניער כלל מבלע בלע מיפלט לא פליט (ק"ח א' תד"ה טיפת), שאף על פי שחתיכה שאיסורה מחמת עצמה כגון של נבילה היתה אוסרת במגעה אם היתה חמה כמו שאומר בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ה ב') חם לתוך חם דברי הכל אסור, מכל מקום הואיל ואין חתיכה זו נאסרת אלא מחמת בליעה אינה אוסרת הנוגעת בה ביבש אלא על ידי רוטב בניער וכיסה (ע"פ סה"ת סוף סי' נ"א ע"ש).
<h2>דף קח:</h2>
אמר רב איפשר לסוחטו אסור, ומקשה הספר והא איתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור חלב מותר, פירוש שיש ששים בחלב לבטל טעם הבשר ואין ששים בבשר לבטל טעם החלב, ואם איתא שרב סובר איפשר לסוחטו אסור למה החלב מותר והלא [ה]חלב נבילה הוא, פירוש [ש]מעט החלב הנבלע בבשר ונאסר באותה שעה וכשחוזר ונסחט מן הבשר ונפלט לחוץ עם שאר החלב הוא אסור ואוסר כל החלב שביורה שהרי רב סובר כרבי יהודה שאומר מין במינו [אינו] בטל, ומתרץ כגון שנפל לתוך יורה של חלב רותח[ת] דמיבלע בלע מיפלט לא פליט (ע"פ סה"ת סי' נ"ב דף ט"ז ב'), פירוש שמה שבולע השתא אינו פולט שכל זמן שאינו נח מרתיחותיו אינו פולט אבל מה שבלע קודם לכן הוא פולט, שהרי דבר הנראה לעינים [הוא] כשנותנים ירק בקדירה רותחת משתנה מראית המים ומוריק ובשר שמן נימוח בתוכה ונראית השמנונית על הרוטב ומעשים בכל יום (כ)שמגעילים כלי בתוך יורה רותחת לפי שפולט בה בטוב האיסור שבלעו קודם לכן, כך פי' רש"י ורבינו יעקב [בן בתו] (תד"ה שנפל). מזאת השמועה מוכיח רבינו שמואל ורבינו יעקב שלמעלה (ק' א') בעניין חתיכה נבילה שהרוטב הבלוע בה נעשית נבילה וכשחוזר ונסחט ונפלט לחוץ ברוטב אוסר כל הרוטב מפני שהיא מינו כעניין שאנו אומרים כאן גבי חלב וצריך עוד ששים בחתיכות היתר לבטל הרוטב הנבלע בחתיכ(ו)ת נבילה על ידי סלק את הרוטב מינו כמי שאינו וחתיכות שאינו מינו רבין עליו ומבטלין אותו, ואומר רבינו יצחק שחילוק גדול יש ביניהם, שהרי החלב הנפלט איסורו מחמת עצמו שבין הבשר ובין החלב גוף האיסור ושרשו אבל ברוטב הנבלע בנבילה שאין אסור אלא מחמת הנבילה אין להחמיר בו יותר ממה שאם היה כולו נבילה שהיה בטל בשאינו מינו ברוטב (ע"פ סה"ת סוף סי' נ"ב ותד"ה אמאי), ובספר התרומה (סי' נ"ג) פוסק מתוך כך שמלח הבלוע מדם כגון שיורי מליחת בשר ונתנוהו בקדירה או שמו בקדירה בשר מליח בלא הדחה בעוד המלח בלוע מן הדם עליו אם יש ששים כדי שיעור של מלח הכל מותר ואין צריך יותר אף על פי שהמלח נעשה נבילה וגם נותן טעם בקדירה ביותר מאלף הכל מותר לפי שהמלח אין לו כח לאסור יותר מאילו היה כולו דם שאין להחמיר בנאסר יותר מן האוסר ואין למלח הזה הנאסר מחמת בליעה דין מלח של הקדש ושל עבודה זרה שאוסר עד נתינת טעמו, שזהו יותר מאלף, מפני שאיסורו מחמת עצמו, ורבינו יצחק ברבי אברהם וגיסו [נ"א וגיסי] רבינו שמשון חולקין עליו בדבר ואומרים שמאחר שהמלח נימוח עם הדם כולו ומתערב בכל הקדירה ומוליך איסורו עמו יש לשער כאילו הדם כולו מלח, ומביאין ראיה ממה שאנו אומרים בפרק גיד הנשה (חולין צ"ט ב') ר' יהודה אומר רביעית ציר דגים טמאין צריך סאתים של ציר טהור לבטלו, ולמה צריך כל כך הלא אין החומץ והמלח שבציר אסור אלא מחמת שמנונית [של] דג טמא והשמנונית היה בטל בששים, אלא מאחר שהחומץ והמלח והשמנונית מתערבין יחד ומוליכים את האיסור עמהן יש לנו לשער כאילו השמנונית כולו חומץ ומלח, ודווקא בציר וכיוצא בו מתבטל טעמו אבל בקדירה של מים ובשר אין בטל החומץ והמלח אפילו באלף. ונחזור לתירוץ שביארנו למעלה שנפל לתוך יורה רותחת, שמקשה הספר סוף סוף כי נייח הדר פליט, פירוש כשנחה היורה מרתיחתה פולט הכזית [את ה]חלב שנבלע בה ואוסר כל חלב שביורה מפני שהוא מינו, ומתרץ כשקדם וסילק הכזית בשר בטרם תנוח היורה מרתיחתה, ומסקינן (ל"ת קל"ח דף מ"ט ד' בד"ו [הו' בחולין צ"ז א']) שאין הלכה כרבי יהודה שאומר מין במינו אינו בטל.
לא תבשל גדי בחלב אמו כתוב בתורה ג"פ בפרשת משפטים (שמות כ"ג י"ט) ובפרשת תשא (שמות ל"ד כ"ו) ובפרשת ראה (דברים י"ד כ"א) ותנא דבי ר' ישמעאל (חולין קט"ו ב') אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול (ע"פ יראים סי' ס"ג). ומי שבישל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה לדברי לוי אע"פ שלא אכלו (חולין ק"ח ב'). (וגם) [וכן] האוכל כזית משניהם מן הבשר ומן החלב שנתבשלו כאחד לוקה (רמב"ם מאכ"א פ"ט הל' א'). יש להסביר לתשובת המינין, שלא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאס(ו)ר הבישול כלומר אפילו בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו והנאתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת (ע"פ לשון רמב"ם שם הל' ב' ע"ש במ"מ ולח"מ).
<h2>דף קט:</h2>
שנינו בפרק כל הבשר הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו, ובגמרא יש שני לשונות בעניין זה אליבא דרב, בלשון ראשון אומר אינו עובר עליו ומותר, [ו]לפי ששנה למעלה באותה משנה לעניין הלב שאם לא קרעו אינו עובר עליו אבל איסור יש בדבר שנה גם כאן אינו עובר עליו אף על פי שגם איסור אין כאן, ובלשון שני אומר אינו עובר ואסור, ותניא כלשון ראשון כחל שבשלו בחלבו מותר.
אמר רבי אלעזר אין הכחל צריך קריעה שתי וערב וטחוי בכותל אלא לקדירה, אבל לצלי אין צריך כי אם קריעה קצת. אמרה ילתא אשת רב נחמן לרב נחמן כל מה שאסר לנו הקב"ה התיר לנו דוגמתו, אסר לנו דם התיר לנו כבד, אסר לנו חזיר התיר לנו מוח של דג הקרוי שיבוטא, וסיפרו לי הבאים מבבל שהוא מצוי שם והוא דג גדול מאד ונקרא שיבוטא, אסר לנו אשת איש התיר לנו גרושה בחיי בעלה, ועתה אני רוצה לאכול דבר שיהא דוגמה כבשר בחלב, אם אוכל למצוא דבר זה, ואמר רב נחמן לשמשיה זווקא לה כחלי, פירוש (תד"ה זויקו) תצלו לה כחל נפוח מחלב כמו ארמאי זווקנאי במסכת עבודה זרה (ל"א ב'), ומתיר בלא קריעה אף לכתחילה, ומקשה הספר והתנן הכחל קורעו ומוציא חלבו ומתרץ שזהו לקדירה, ומה ששונה אינו עובר עליו הפירוש הוא אבל איסור יש (ע"פ תד"ה ההוא), ומקשה (והתנן) [והתניא] כחל שבשלו בחלבו מותר דמשמע בשלו דיעבד אבל לכתחילה צריך קריעה ומתרץ שאגב שרוצה לשנות בסיפא קיבה שבשלה בחלבה אסורה לפי שהחלב כנוס בתוכה דאפילו בדיעבד אסור שונה גם כאן לשון דיעבד עד כאן שיטת הגמרא. ומפרש רבינו שלמה כל השמועה לצלי ולכך אומר בלשון ראשון אינו עובר עליו ומותר אפילו לא יעשה קריעה לבסוף דמה שנפלט הוא נופל לארץ ומה שלא פירש מותר שאיסור חלב שחוטה מדברי סופרים כשפירש וכשלא פירש לא גזרו בו איסור, אבל לקדירה אסור אפילו קרעו לבסוף דנפלט וחוזר ונבלע ואוסר הכחל (ע"פ סה"ת נ"ו ע"ש), ומכל מקום צריך קריעה לכתחילה (בתחילה) אף לצלי רק שאין צריך כל כך קריעה לצלי כאשר מפורש בדברי רבי אלעזר, והלכה כלשון ראשון דתניא כוותיה כחל שבשלה בחלבה מותר, ופירוש ש(מ)בשלו שצלאו כמו ויבשלו הפסח בדברי הימים (ב' ל"ה י"ג) עד כאן פירושו, יראה לי שיכול להיות שהלכה כרב נחמן שמיקל עדיין יותר ואומר שאין צריך קריעה לכתחילה בצלי שהרי עשה מעשה כן ומעשה רב, ועוד שבשל סופרים הלך אחר המיקל. ורבינו יעקב מפרש (תד"ה ההוא) שאין חילוק בין צלי לקדירה ואין בשר עמו, שאף על פי שפירש החלב וחוזר ונבלע אין אוסר הכחל מאחר שלא נשתנה טעמו מכמות שהיה תחילה, ולקדירה שאומר התלמוד בדברי רבי אל(י)עזר ורב נחמן זהו לקדירה עם בשר, וכן ישנו בסדר קדשים שכתב רבינו גרשם מאור הגולה שאומר החלב הפורש קולט טעם הבשר וחוזר ונבלע ומשתנה טעם הכחל, (וכן) [וכך] פירוש המשנה, הכחל קורעו שתי וערב וטחו בכותל לקדירה עם הבשר, ולצלי ולקדירה בלא בשר קריעה מקצת ולכך לא הזכיר במשנה שתי וערב שאין עניין זה בצלי, לא קרעו לקדירה כי אם מקצת ולצלי כלל א[ו]מר בלשון ראשון שמותר ותניא כוותיה כחל שבשלו בחלבו מותר, ומדבר בצלי או בקדירה בלא בשר דמשמע לשון הברייתא שאין כאן איסור אלא הכחל בחלבו, ומזה לבד מביא תניא כוותיה אבל לא לקדירה עם בשר, ויכול להיות שאין הלכה כמותו בזה, ורב נחמן מפרש משנתינו לקדירה עם בשר דווקא ושני לשונות דרב הם בקדירה עם בשר אבל לצלי או לקדירה בלא בשר אין צריך קריעה כלל אף לכתחילה, ולכל הפירושים כחל שקרעו שתי וערב וטחו בכותל מותר לבשלו עם בשר (עי' ק"י א' תד"ה ההוא וסה"ת שם). ואין חילוק (מן) [בין] כחל שהוא מבהמה מניקה לכחל שאינה מבהמה מניקה כמו שמצינו ברמי בר תמרי שליקט כל הכחלים בעירו של רב חסדא ואכלם צלוים (ק"י א' ותד"ה דאתנייה), ותניא בתוספתא (פ"ח ה"ב) כחל של מניקה קורעו ומוציא חלבו, ומה שאסר רב בסורא (ק"י א') [לאכול] כחל (לאכול) אפילו צלי ואפילו בקריעה הא אמר רב כהנא רב בקעה פרוצה מצא וגדר בה גדר כלומר ראה שמזלזלין היו בבשר בחלב והחמיר עליהן.
<h2>דף קיא:</h2>
גרסינן בפרק כל הבשר (חולין קי"א ב') אמר חזקיה משמיה דאביי הלכה דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, פירוש דגים רותחין שעלו מן הצלי לתוך הקערה שאכלו בה בשר רותח מותרים הדגים לאוכלן בכותח שיש בה חלב לפי שנותן טעם בר נותן טעם הוא, שהבשר נותן טעם בקערה והקערה בדגים ועדיין שני טעמים הללו של היתר, וכ"ש נתבשלו במחבת שיש כאן שלשה טעמים של היתר, הבשר נ"ט במחבת והמחבת במים והמים בדגים, ואף על פי שהדגים נוגעין קצת במחבת מ"מ רוב הטעם נפלט במים (ע"פ סה"ת סי' ס"א ע"ש). וקערות מקונחות שמשתמשין בהן בשר שהודחו במחבת שמשתמשין בה חלב ושניהן בני יומן אם המחבת על האש הכל אסור ואין דומה כלל לדגים שעלו בקערה [של בשר] שלשם כשהטעם השני של בשר בדגים עדיין הכל היתר ואותו טעם שני נכנס בכותח אבל בכאן מיד כשהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרין המים וחוזרין ואוסרין הקערות והמחבת, אבל אם המחבת אינה בת יומא אינה אוסרת שום דבר והרי היא כמו שאינה ולא עוד אלא שאין נאסרת לבשל בה חלב שהרי יש כאן שלשה נותני טעמים של היתר, מן הבשר בקערה ומשם למים ומן המים למחבת ועדיין היתר הוא כיון שאינה בת יומא, אפס דגים שצלאן בשפוד שצלו בו בשר שמא יש להחמיר בהן יותר מדגים שעלו בקערה, ומה שאומר שם במסכת ע"ז (ע"ו א') כל יום ויום נעשה גיעול לחברו ומותר לצלות שלמים של היום בשפוד שצלו בו שלמים אתמול ולא נאמר שממעט באכילת שלמים שהרי נאכלין לשני ימים ולילה אחד ועתה שבלעו שלמים של היום משלמים של אתמול אין נאכלין אלא עד הלילה, וזה לא נאמר ומותרין עד הלילה של מחר, אין ללמוד משם היתר לנצלה שהרי שם הטעם מפני שמין במינו בטל ברוב מן התורה ובכלי המקדש העמידוהו על של תורה, וגם אין להביא ראיה לאסור לנצלה ממה שאומר בפרק כל שעה (פסחים ל' ב') אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור פעם שניה פן יבא לאכול הפת ההוא עם חלב ולשם שני טעמים יש האליה בתנור והתנור בפת, ויש לחלק כי לשם שמנונית בתנור אי איפשר להתקנח יפה והוא נותן טעם הבא מן הממש ולכך אסור (עי' תד"ה הלכתא וסה"ת סי' נ"ט—ס"א).
עוד גרסינן בפרק כל הבשר (חולין קי"א ב') צנון שחתכו בסכין שחתך בו בשר רותח אסור לאכלו בכותח, לפי שמתוך חריפות הצנון ודוחק הסכין בולע יותר מדגים הרותחין, ועוד שפעמים שיש על הסכין שמנונית קרוש ואינו ניכר וכשחותך הצנון הרי הוא נותן טעם הבא מן הממש אבל סתם קערה רגילין לקנח משומן הקרוש שעליה מחמת מיאוס (קי"ב א' רש"י ד"ה קישות), וצריך להזהר כמו כן בשומים ובצלים החריפים (ע"פ תד"ה אגב), וכתב רבינו ברוך (סה"ת סי' ס') שיכול להיות שנדמה אותם לקורט של חלתית שנפסק בסכין של גוים דאגב חורפא מחליא ליה והוי לשבח (ע"ז ל"ט א'), אמנם אף לפי דבריו בד"א שחתכו בו הבצלים דק דק כדרך שעושין לקדירה אבל לא חתכו כ"א מצד אחד אף על פי שאין די בגריד לבי פסקיה מ"מ יחתוך מקומו בעומק ודיו, ואם אירע הדבר שחתכו בצלים ושומים [חריפין] בסכין חולבת בת יומא ונתנו בקדירה די בששים מן הבליעה לבד (שם קי"ב א' תד"ה אגב) כי אין לומר בבליעת היתר חתיכה עצמה נעשית נבילה. ומחמיר התלמוד (שם) בקלחי(ן) תרדין כמו בצנון, אבל בקשואין אין מצריך כ"א לגרור מקום החתך, ובקלחי לפת מיקל לגמרי לפי שהלפת מתוק ואין טעם שומן ניכר בו (רש"י), ועוד מיקל אם חתך חתך אחד של לפת וחתך אחד של תרדין וכן תמיד לפי שמתיקות הלפת מבטל טעם השמנונית מן הסכין ואין התרדין מקבלין טעם הימנו.
<h2>דף קיב.</h2>
אמר רב נחמן אסור להניח כד של מלח אצל כד של חלב בתיבה אחת, פן יפול מן החלב לתוך המלח בלא ראות וימלחו ממנו קדירות של בשר (רש"י), אבל כד של בשר ממש אצל כד של חלב מותר שנזהרין בני בית מזה אבל במלח אין נזהרין כל כך (תד"ה מהו), וכן מותר להניח כד של חומץ אצל כד חלב, אף על פי שדרך חומץ לתת לתוך התבשיל ואין חוששין שמא יפול מן החלב בחומץ ויחזור ויתן ממנו לתבשיל לפי שאפילו יפול מן הכותח בחומץ מתבטל שם וגם אין נותן טעם בחומץ אבל חלב או כותח הנופל במלח נראה וניכר הוא מפני שהוא עבה (רש"י ד"ה האי).
<h2>דף קיג:</h2>
וגדי ג"פ, דורש שמואל בפרק כל הבשר, אחד להשמיענו שאיסור בשר בחלב חל על איסור נבילה וחלב אם בישלו בחלב, ואחד לרבות השליל שבישלו בחלב שמתחייב עליו, ואחד למעט בהמה טמאה שלא יתחייב עליה משום בשר בחלב. ושלשה בחלב אמו דורש (מ)[ב]חלב אמו ולא בחלב זכר, אם נשתנה הוא והיו לו דדין (רש"י), בחלב אמו ולא בחלב שחוטה, שאינה ראוייה להיות אם (רש"י), בחלב אמו ולא בחלב בהמה טמאה. ואין לי אלא בחלב אמו גדי בחלב פרה ורחל מניין תלמוד לומר בחלב אמו, דמאחר שכתוב באחד מהן בחלב אמו היה יכול לכתוב בשנים האחרים באמו והייתי יודע שרוצה לומר בחלב אמו (ע"פ תד"ה תלמוד), היא עצמה בחלבה מניין תלמוד לומר בחלב אמו (חולין קי"ד א'—ב'). כל הדברים שאומר, בתורה שבעל פה נמסרו והסמיכום על המקרא. בכלל גדי נכלל ולד השור ולד העז וולד השה עד שיפרוט (ואומר) [ויאמר] גדי עזים, ולא נאמר גדי בחלב אמו אלא שדבר הכתוב בהוה (רמב"ם מאכ"א פ"ט הל' ג'). תניא (חולין קי"ד א') המבשל במי חלב פטור דם שבשלו בחלב פטור העצמות והגידין והקרנים והטלפים שבשל בחלב פטור.
<h2>דף קטו:</h2>
לא תבשל גדי בחלב אמו כתוב בתורה ג"פ בפרשת משפטים (שמות כ"ג י"ט) ובפרשת תשא (שמות ל"ד כ"ו) ובפרשת ראה (דברים י"ד כ"א) ותנא דבי ר' ישמעאל (חולין קט"ו ב') אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול (ע"פ יראים סי' ס"ג). ומי שבישל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה לדברי לוי אע"פ שלא אכלו (חולין ק"ח ב'). (וגם) [וכן] האוכל כזית משניהם מן הבשר ומן החלב שנתבשלו כאחד לוקה (רמב"ם מאכ"א פ"ט הל' א'). יש להסביר לתשובת המינין, שלא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאס(ו)ר הבישול כלומר אפילו בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו והנאתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת (ע"פ לשון רמב"ם שם הל' ב' ע"ש במ"מ ולח"מ).
